<h1>שבלי הלקט דין חרם ותקנת קהל סימן מ"ט</h1>
<h2>דף מד.</h2>
מה שאמרו רז"ל העובר על החרם כעובר בכל התורה כולה, יש מפרשים, כי כל ה' חומשי תורה חתומין על החרם, ספר ראשון, במצרים, קח תחילת התיבה וסופה ב"מ, ספר שני, מסעיהם, — מ"ם, ספר שלישי, סיני — ס"י, ספר רביעי, ירחו — י"ו, ספר חמישי, ישראל —י"ל כשתחשבם כלם יעלו למנין חר"ם. מצאתי לגאונים, על קהל טבריא שנידו והחרימו את ראובן ושמעון בספרי תורה, ואותו היום יום טוב היה, והיו כל ספרי תורות מוצאין בו, כי כן נהגו להוציא בו ביום. לימים נתחרטו הקהל על אשר עשו, והסכימו והתירו הנדוי והחרם ויום שהתירו חול היה, ושאלת אם אותו היתר שנעשה בלא ס"ת מועיל להתיר הגזרה שנעשית בס"ת. כך דעתי נוטה, שאותו היתר, היתר גמור הוא, אעפ"י שנעשה בלא ס"ת, שכן מצינו כשבירכו רבותינו ז"ל את ר' אליעזר הגדול, אותו היום חול היה, ומנין שחול היה, שכן מצינו וכו' ויש אומרים שאף בצק שביד האשה תפח, ואימתי בצק מצויה ביד אשה, הוי אומר בחול, ועוד שנינו אף הוא קרע את בגדיו, אלמא חול היה, וכיון דחול היה אי אפשר שלא היה להם לחכמי ישראל תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, והוו להו כספרי תורה, שאין תלמידי חכמים בלא תפלין לכתחילה. וכשהתירוהו, אותו היום ערב שבת היה, ועם חשיכה נעשה המעשה וכבר קדש היום, וכיון דקדש היום, לאו זמן תפלין היה, ומנא לן דהכי הוה מעשה, דתניא בסוף פרק ארבע מיתות בסנהדרין [ס"ח ע"א], כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמי ישראל אצלו, והיה יושב בקינוף שלו, והם יושבין בטרקלין שלו, ואותו היום ערב שבת היה, נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו אביו ויצא בנזיפה, אמר להם לחבריו של אביו, כמדומה אני דעתו של אבא נטרפה, אמר לו, דעתו ודעת אמו נטרפה, האיך מניחין איסור חמור ועוסקין באיסור שבות, כלומר, היה לך להדליק את הנר תחלה, ואח"כ לסלק תפלין, אלמא עם חשכה הוה, וכיון דעם חשכה הוה אינהו נמי בלא תפלין עיילו להתם, ואפ"ה שרו ליה, וכו' עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר. הותר הנדר, ש"מ היתר בלא ס"ת היתר גמור הוא.
<h2>דף נט:</h2>
דין שאם שמו הקהל שום חרם או עשו שום תקנה ואפילו עד זמן צריך להתירה כשיבא הזמן. אמרינן בגיטין פרק השולח, תנן התם, פרוזבל אינו משמט וזהו אחד מן הדברים שתיקן הלל הזקן כשראה כשנמנעו העם מלהלוות זה לזה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו'. איבעיא להו, כי תקון הלל פרוזבול לדריה תקון, או לדריה עלמא נמי תקון, למאי נפקא מינה, לבטליה. אי אמרת לדריה תקון מבטלינן ליה, ואי אמרת לדריה עלמא נמי תקון, אין בית דין יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומדאמרינן אי אמרת לדריה תקון מבטלינן ליה, פי' משמע דבעי לבטולי, אעפ"י שלא התקין אלא לדורו, א"כ משמע מכאן שאם עשו שום תקנה עד זמן צריך להתירה כשיבוא הזמן, שאם תאמר שאין צריך להתירה כשיבא הזמן, א"כ אמאי קאמר הכא אי אמרת לדריה תקין מבטלינן ליה, הא מבוטל ועומד הוא כשעבר דורו, אלא ודאי אעפ"י שבא הזמן ועבר צריך להתירה. ועוד ראיה, מדאמרינן לקמן, ת"ש, דאמר שמואל האי פרוזבולא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חילי אבטליניה. פי' המורה אם אתחזק כח אבטליניה, אלמא לאו לדריה עלמא תקון, דא"כ היכי מצי שמואל למימר איבטליניה. ע"כ לשון המורה. א"כ משמע מתוך פי' המורה שאע"פ דלדריה תקין צריך התרה כדי לבטלה, א"כ משמע שאם שמו הקהל שום חרם או עשו שום תקנה, ואפילו עד זמן צריך להתירה כשיבוא הזמן, כך דיקדק בחור אחד ושמו ר' דוד. וכן מוכח בשמעתא קמייתא דביצה [ה' ע"א], דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. אבל הר"ר אליעזר מטו"ל כתב בתוספת ביצה, על זה שמוכיח שם דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, כבר נשאל לרש"י, דהכא משמע דצריך להתיר במנין אחר אפילו דבר שקבוע לו זמן, דהא נאמר והיו נכונים לשלשת ימים והיאך אין אנו עושים כן. והשיב רש"י ז"ל, דאל תגשו אל אשה מלתא באנפי נפשה הוא, ולא קאי אשלשת ימים, וכן נקוד באתנחתא תחת ימים, אלא מסתמא היה סבור בכל עת היא נתינת התורה להכי צריך היתר, אבל אם היה מפורש זמן פשיטא דאין צריך היתר ע"כ דבריו. ובפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ט ע"ב] מקשה, והרי פריה ורביה וכו'. ומתרץ, לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא. פי' רש"י, לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר עליהם תשמיש שלשה ימים, הוצרך להתיר להם, ואע"ג דממילא היה משתמעא היתרא, דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו, אשמעינן קרא דכל דבר הנאסר במנין בי"ד אפילו קבעו זמן לדבר, צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן.
ועל ענין התקנות שתקנו הקהל ונתנו בו זמן, השיב הר"ר אביגדור כהן צדק למורי הר"ר יהודה זצ"ל, כי אין צריך הפרה ולא התרה, כי דוקא מה שאנו אומרים דנדר על תנאי צרך הפרה, דוקא לענין להרע או להטיב, ובדבר הרשות, אבל בענין זה לא. וגם אם עשו תנאי בתקנותיהם שיבטלום זקנים, או יותר או פחות, הכל לפי תנאותיהם, בין בזה בין בזה אין צריך קבוץ והפרה כי אם כפי תנאותיהם. ואחי ר' צדקיה ב"ר בנימין נר"ו שאל אותו, אם הקהל מקיימין דבר בברכה בלא זמן ובלא תנאי ואחרי כן נתחרטו, אם יכולין להפר הדבר ולבטלו ובאיזה ענין. והשיב לו, כי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולכל הפחות טוט אסר וטוט שרי, ויפירו בהסכמת גדולי הקהל, ויאמרו בדבר זה, אין אנו יכולין לעמוד עוד, מעתה יהא מופר ומבוטל בב"ד של מעלה ובב"ד של מטה ודיי להם.
<h2>דף סח.</h2>
מה שאמרו רז"ל העובר על החרם כעובר בכל התורה כולה, יש מפרשים, כי כל ה' חומשי תורה חתומין על החרם, ספר ראשון, במצרים, קח תחילת התיבה וסופה ב"מ, ספר שני, מסעיהם, — מ"ם, ספר שלישי, סיני — ס"י, ספר רביעי, ירחו — י"ו, ספר חמישי, ישראל —י"ל כשתחשבם כלם יעלו למנין חר"ם. מצאתי לגאונים, על קהל טבריא שנידו והחרימו את ראובן ושמעון בספרי תורה, ואותו היום יום טוב היה, והיו כל ספרי תורות מוצאין בו, כי כן נהגו להוציא בו ביום. לימים נתחרטו הקהל על אשר עשו, והסכימו והתירו הנדוי והחרם ויום שהתירו חול היה, ושאלת אם אותו היתר שנעשה בלא ס"ת מועיל להתיר הגזרה שנעשית בס"ת. כך דעתי נוטה, שאותו היתר, היתר גמור הוא, אעפ"י שנעשה בלא ס"ת, שכן מצינו כשבירכו רבותינו ז"ל את ר' אליעזר הגדול, אותו היום חול היה, ומנין שחול היה, שכן מצינו וכו' ויש אומרים שאף בצק שביד האשה תפח, ואימתי בצק מצויה ביד אשה, הוי אומר בחול, ועוד שנינו אף הוא קרע את בגדיו, אלמא חול היה, וכיון דחול היה אי אפשר שלא היה להם לחכמי ישראל תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, והוו להו כספרי תורה, שאין תלמידי חכמים בלא תפלין לכתחילה. וכשהתירוהו, אותו היום ערב שבת היה, ועם חשיכה נעשה המעשה וכבר קדש היום, וכיון דקדש היום, לאו זמן תפלין היה, ומנא לן דהכי הוה מעשה, דתניא בסוף פרק ארבע מיתות בסנהדרין [ס"ח ע"א], כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמי ישראל אצלו, והיה יושב בקינוף שלו, והם יושבין בטרקלין שלו, ואותו היום ערב שבת היה, נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו אביו ויצא בנזיפה, אמר להם לחבריו של אביו, כמדומה אני דעתו של אבא נטרפה, אמר לו, דעתו ודעת אמו נטרפה, האיך מניחין איסור חמור ועוסקין באיסור שבות, כלומר, היה לך להדליק את הנר תחלה, ואח"כ לסלק תפלין, אלמא עם חשכה הוה, וכיון דעם חשכה הוה אינהו נמי בלא תפלין עיילו להתם, ואפ"ה שרו ליה, וכו' עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר. הותר הנדר, ש"מ היתר בלא ס"ת היתר גמור הוא.
